במהלך סמינר מחקרי באתונה, שמתי לב למלחמת כוחות תמידית בין הולכי הרגל ופעילות אנושית לבין תנועת רכבים פרטיים. במהלך שהותי בעיר הבנתי שישנה בעיה של תכנון ופרופורציה ושמשהו ברצף האורבני נקטע לאורך השנים.
מערכת הדרכים של אתונה עברה גלגולים רבים לאורך ההיסטוריה, וכל שלב שיקף את אורח החיים והאמונות של תושביה. בתקופה הקלאסית הדרכים התנקזו אל האקרופוליס, בתקופה הביזנטית מוקמו כנסיות בצמתים המרכזיים, ובעידן העות’מאני נבנתה מערכת רחובות שהתכנסה אל הבזאר, שאִפשר שליטה בתוך חומות העיר. עם הפיכתה של אתונה לבירת יוון בשנות ה־30 של המאה ה־19, תוכננה עבורה פריסה חדשה: אדריכלים שילבו אלמנטים עתיקים עם תכנון מודרני, הוסיפו שדרות רחבות ורשת רחובות גיאומטרית סביב מוקדים מרכזיים כמו הארמון המלכותי. תוכנית זו נבעה הן מהצורך להתמודד עם זרם מהגרים גדול והן מהרצון לייעל את הפיתוח העירוני. עם זאת, היא לא פעם חצתה שכונות ותיקות והחליפה סמטאות צרות בצירי תנועה רחבים שנועדו לכלי רכב, תוך כדי קידום סדר שלטוני על פני זיכרון היסטורי ומרחבים ידידותיים להולך הרגל.
במהלך המאה ה־19 וה־20 התפתח באתונה טיפוס בנייה ייחודי – הפוליקאטוֹיקיה – שבו קומות הקרקע הפכו למרחבים מסחריים והקומות העליונות לדירות מגורים. תוצאה זו יצרה עירוב שימושים חי ותוסס, שהתפתח באופן אורגני ולא מתוכנן מראש, והיא מהווה עד היום אחת מהצלחותיה הגדולות של העיר. מכאן נובע גם העיקרון המרכזי של הפרויקט: ההכרה בהליכה כצורת התחבורה המקיימת והשוויונית ביותר, ובצורך שכל החלטת תכנון תתחשב בהשפעתה על המרחב הציבורי והולכי הרגל. הרחוב חייב להיות מחובר לשכונה, והחיבור הזה ניכר במוקדי המפגש המקומיים – החנות בפינה, הבר בפינה – שהופכים לצירי חיים קהילתיים.
הפרויקט מציע לאמץ צעדים פשוטים אך משמעותיים לחיזוק חוויית ההליכה: נטיעת עצים, הרגעת תנועה, הקמת שווקים במקומות הנכונים, וכן קבלה של ביטויים עירוניים עכשוויים כמו סקייטבורדינג כפעילות בריאה ולא כגורם מפריע. מתוך תפיסה זו נבנה מודל חדש לאתונה – כטלאי־טלאי של שכונות המחוברות יחד לקולאז' עירוני. בכל שכונה זוהו הצירים החיוניים שישמשו לתנועת כלי רכב בין־עירוניים, בעוד שיתר המרחבים הוסבו להולכי רגל ולתחבורה ציבורית. גבולות השכונות סומנו כצירים מבוקרי־גישה, שבהם עצים וצמחייה מרככים את המפגש בין הולכי רגל למכוניות. במקביל שולבו שבילי אופניים, תאורת לילה שמחזקת תחושת ביטחון, ומעברי חצייה המחברים מחדש אזורים מנותקים, כמו בין נֵאוֹ קוסמוס לקוּקַאקִי.
החזון שעולה מתוך הפרויקט מבקש להעצים את הרב־שימושיות של העיר, להדגיש את זכות ההליכה, ולבנות מערכת עירונית שמחברת בין העבר המפואר של אתונה לבין צורכי ההווה והעתיד. זוהי תפיסה הרואה במרחב הציבורי מקום חי, מגוון ופתוח – כזה ששומר על חלק מהקיים, אבל גם משנה ומשכלל את מה שניתן, כדי להפוך את אתונה לעיר הולכת ברגל, נגישה וברת־קיימא.